כל מה שרציתם לדעת על ה"רה-מיקס" ולא ידעתם את מי לשאול

מיקס? רמיקס? גירסה ארוכה? "7? "12?…מה זה בכלל? גירסאות של שירים? למה זה טוב?
ההקדמה המתבקשת…. מה אנחנו הולכים ללמוד בהרצאה הארוכה שלפנינו…..

אחד המושגים הנפוצים ביותר בתחום המוסיקה הוא ה-Mix או ה-Remix. אין אדם בעולם שלא התלבט בשאלה מה זה הרה-מיקס הזה , למה הוא טוב, מה ההבדל בין ה"מיקס" הזה ל"מיקס" הזה, ולמה בכלל צריך את כל בילבול המוח הזה. אז לשם הבהרת הנושא, בואו נתחיל בכמה מושגים עיקריים.

Mix – כשמו כן הוא – "עירבוב" או "עירבול". לצורך ענייננו, ה"מיקס" הוא עירבול של צלילים. את העירבול הזה עושים באמצעות מכשיר שנקרא "מיקסר", שבדומה לזה שמכינים איתו עוגות, גם הוא מערבב, אלא שבתחום המוסיקה , במקום ביצים וקמח יש לנו ערוצי מוסיקה שונים. כל שיר בנוי ממספר כלי נגינה. תופים, גיטרות, כלי נשיפה, קלידים, וכו'. כל כלי מקבל ערוץ משלו, גם במיקסר, וגם במכשיר ההקלטה, שיכול להיות טייפ ערוצים , כמו שהיה מקובל עד לכניסת עידן המחשב, או כמובן – מה שמוכר לצעירים שבנינו, המחשב, שמשמש גם כמיקסר וגם כמכשיר הקלטה. חלוקת הערוצים לכל כלי וכלי מאפשרת שליטה מלאה עליו, ורק עליו, מבחינת ווליום ופרמטרים נוספים שאזכיר בהמשך. כך שבעצם אפשר "לבודד" אותו ולהאזין רק לו. להאזין רק לתופים, להאזין רק לסולו הגיטרה, או רק לזמר.

כאמור, לכל ערוץ כלי נגינה כזה יש עצמת ווליום משלו, והמיקסר בעצם מתאם בין העוצמות השונות של הערוצים השונים כך שכולם יישמעו בצורה סבירה ולא "יעלו" אחד על השני בלי שנבין מה קורה בשיר. כלי נגינה – לצורך העניין – הוא גם ערוץ השירה. לזמר תפקיד חשוב בשיר, וגם במיקס. אחרי שמקבלים תמונה ברורה של איך השיר הולך להישמע, פותחים את ערוץ השירה (או את ערוצי השירה השונים) כדי לתת יחס מתאים לקולו של הזמר במיקס הסופי, ביחס למוסיקה. במיקס קובעים כאמור את עצמת כל ערוץ וערוץ, את מיקומו של הצליל במרחב השמיעה שלנו, דהיינו Stereo, וצידוד שלו – Panning (נוטה לימין, נוטה לשמאל, או באמצע), ואפקטים שונים שמוסיפים על כל צליל וצליל. פעולת המיקס היא אחד המרכיבים החשובים ביותר בעבודת האולפן, ולעיתים לוקחת עשרות שעות לכל שיר.

גירסת "7 – התקליטון, או ה"סינגל", שנולד לעולם המוסיקה בשנות החמישים, הוא אולי הפורמט הפופולרי ביותר למדיית המוסיקה עד להמצאת הקומפקט דיסק באמצע שנות השמונים. על גבי התקליטון הודפס שיר אחד בכל צד, והוא שימש בעיקר את תחנות הרדיו לנגינת השירים, מטעמי נוחות: כל שיר = תקליטון בפני עצמו. צד א' שלו כלל את הלהיט ששוחרר כסינגל מהאלבום, לרוב בגירסה הרגילה של האלבום או גירסה מקוצרת יותר שתתאים לשידור ברדיו אם גירסת האלבום ארוכה מדי, ברוב המיקרים בין 2-3 דקות ל-5 דקות, כשבצידו השני הופיע לרוב שיר "חדש" שלא נכלל באלבום, קטע המכונה b side. עד היום, כשלסינגל מצורף שיר "בונוס" שאינו נכלל באלבום , נהוג לכנותו בשם b side, למרות שהוא יוצא על פורמט הקומפקט דיסק, שלו כידוע אין צדדים…

גירסת "12 – גירסת ה-"12 היא לרוב גירסה ארוכה, ששמה ניתן לה עוד מתקופת התקליטים (השחורים הגדולים עם החור באמצע – זוכרים? (מכירים?… ) שהקוטר שלהם הוא 12 אינטש (30 סנטימטר), כגודל התקליט "הרגיל" והמוכר. אלא שהסינגל, בניגוד לתקליט אריך הנגן, כלל בדרך כלל רק שיר אחד בכל צד שלו, והסתובב במהירות של 45 סיבובים לדקה ולא 33 סל"ד, מה שהיקנה לו איכות צליל טובה בהרבה מהתקליט הרגיל. הפורמט הזה נקרא (עד היום) בשם "מקסי סינגל". להבדיל מהגירסה המקוצרת של השיר, זו ה"רגילה" שנקראת "סינגל" שמופיעה על התקליטון (התקליט הקטן, שקוטרו 7 אינטש). ולמרות שהיום אין כל כך נגישות לתקליטים וסינגלים, לפחות לציבור הרחב, המושגים קיימים עד היום גם בדיסקים. מה שמוכיח יותר מכל את הפופולריות של ה-"12. תקליט ה-"12 כלל לרוב יותר מגירסה אחת, כמה רה-מיקסים, מה שהגדיל את כוח המכירה שלו בשוק, ואף לעיתים יצאו במהדורות שונות, גירסאות שונות, בונוסים שונים, תקליטים על ציורים עליהם (מה שנקרא Picture disc), מאותה סיבה בדיוק – מסחריות.

Instrumental – הכוונה כאן לגירסת "אינסטרומנטל", בניגוד לקטע שהוא "אינסטרומנטלי" מטבעו. מלשון Instrument = כלי נגינה, זהו ה"מיקס" של המוסיקה בלבד, ללא קולו של הזמר. מה שנקרא בשפה העממית "פלייבק". 

Acappella – מקור השם: -A-cappella, באיטלקית: "כמו בכנסייה". שירת מקהלה נטולת כלי נגינה. מכאן נולד הכינוי לערוצי השירה בלבד של הזמר ו/או הזמרים שבשיר. גירסה זו לרוב איננה יוצאת בצורה מסחרית, ומהווה את הבסיס ליצירת הרה-מיקס. קבלו את הדוגמה שכולכם ודאי מכירים :  

Dub – גירסת "דאב" כשמה כן היא. גירסה המבוססת על הכפלות. הרבה מכשירי אפקטים, לא הרבה שירה, ואם יש כזו, היא טובעת באפקטים ובהכפלות. מקורה במוסיקת הרגאיי הג'מייקנית דוקא בשנות השבעים. 

Sample / Sampler – "סימפול" או "דגימה" בעברית. סימפול הוא בעצם הקלטה של מקור צליל מסויים והפיכתו לאות דיגיטלי על מנת להשתמש בו ביצירת השיר. הדגימה יכולה להיות של כל דבר בעצם שניתן לשמוע ולהקליט… מכת תוף או כל כלי הקשה אחר, צלילים מהטבע, או כמובן – מה שמוכר כל כך מהמוסיקה של שנות ה-2000 – לקיחת קטע משיר אחד ושילובו בשיר אחר. הסימפול מוקלט למכשיר שיודע לנגן את הצלילים הללו ולערוך אותם בצורה שבה נרצה לשמוע אותו, הלא הוא ה"סמפלר". הסמפלר היא בעצם מיקלדת סינטיסייזר חכמה שמשחזרת את הצלילים שדגמנו והופכת אותם לצלילים שאפשר לנגן אותם.

Megamix – כשמו, זהו "מיקס ענק". קטע הכולל בתוכו "מחרוזת" (Medley) של כמה שירים של אותו אמן או שירים של אמנים שונים בעלי קשר ביניהם (מבחינת רעיון, מיקצב, סגנון וכדומה). קיימים אינספור מגמיקסים מכל סוג, אורך, סגנון וצורה, חלקם הופיעו בצורה רשמית, לרוב כקטע בונוס באלבום מיטב להיטים .

Mash-up – הוא קטע שמשלב יחד כמה שירים (ברוב המקרים שניים), לרוב עם דמיון מוסיקלי או רעיוני משותף. זהו בעצם "מיקס" של השירים או קטעים מהם. המאש-אפים נעשים ע"י תקליטנים ו/או טכנאי אולפן, וב-99% מהמקרים המאש-אפים אינם חוקיים, לא עברו את אישורי האמנים, ונחשבים כ"בוטלגים". חלק מהמאש-אפים מוצלחים ומיוחדים, חלקם (הגדול יותר…) מחורבנים למדי ומאוד חובבנים. 

Loop – כשמו כן הוא, "לולאה". קטע מסויים בשיר, לרוב קטע של קצב, שחוזר על עצמו במחזוריות שוב ושוב ומהווה את ה"בסיס" הקצבי של השיר. בדרך כלל ה"לופ" הזה הוא סימפול של צליל מסויים או מיקצב מסויים.

Bootleg – ה"בוטלג" לצורך הדיון שלנו בענייני רה-מיקסים, הוא גירסה שהופיעה בצורה לא רשמית, ללא ידיעת האמן או רשותו. כיום, עם הציוד הטכנולוגי הנגיש והזול יחסית, כמעט כל די ג'יי יכול לעשות רה-מיקס (ברמה מסויימת, שלא יהיו לכם ספקות… בדרך כלל לא מדובר ביצירות פאר…) לכל שיר, ע"י שימוש בשיר המקורי עצמו והוספת "לופים" של תופים ושאר כלי נגינה. ב-99% מהמקרים, ליצירת הרה-מיקסים שיוצאים כבוטלגים לא השתמשו בחומרי הגלם המקוריים של השיר, ועל ידי זה חופש הפעולה ביצירת המיקס הוא מוגבל. לפעמים יש טובים, כל כך טובים עד שגורמים לאמן לקבל את הרה-מיקס ולתת לו את אישורו להופיע באופן מסחרי, ולעיתים יותר קרובות התוצאה פשוט מעוררת רחמים….. בוטלג בהקשריו האחרים יכול להיות גם אלבום לא חוקי שהוקלט בהופעה חיה או אוסף של רמיקסים לא רשמיים שלא עברו את אישור האמן ונמכר ללא ידיעתו ו/אישורו.

Cover – אין שום קשר בין המושג הזה למושגי הרה-מיקסים, אבל בגלל הבילבול ביניהם החלטתי להזכיר גם אותו. Cover הוא לא מיקס. Cover = כיסוי. גירסת כיסוי לשיר, או "חידוש". אמן X מחדש שיר של אמן Y. אין קשר מעבר לזה בין החידוש למקור, אלא אם החידוש מסמפל (עכשיו כשאנחנו יודעים מה זה סימפול…) את המקור, וזה כבר מסבך את עניין ההגדרות….

אחרי שהבנו מה זה "מיקס" ואיך עושים אותו, בא שלב ה"רה-מיקס". כשמו, ה"רה-מיקס" הוא בעצם "מיקס מחדש". המושג "רה-מיקס" בעצם מאגד בתוכו המון תת-מושגים, שכולם הם בעצם רה-מיקס.

קיימים הרבה סוגים של "מיקסים", המון סוגים של גירסאות. יש כאלה שפשוט הן ארוכות יותר מהגירסה הרגילה, ושומרות על ה"אופי" של השיר המקורי, גירסאות שהיו מאוד מקובלות בסוף שנות ה 70, שבהן לא ממש שינו את הסאונדים של הקטע ופשוט נתנו ללהקה לנגן (על באמת…) איזה 7 או 8 דקות ואפילו יותר…. לרוב הוקלטו תחילה הגירסאות הארוכות ומהן עשו "תקציר" לגירסה הקצרה. עם תחילת שנות השמונים והמוסיקה האלקטרונית, הגירסאות לשירים הפכו ליצירות אמנות בפני עצמן, ותפקיד ה"רה-מיקסר", הלא הוא טכנאי ההקלטות או המוסיקאי שעושה את הרה-מיקס, הפך להיות בין החשובים ביותר באולפן ההקלטות. היו להקות שגם הוציאו אלבומי גירסאות שלמים והשתמשו בטכנולוגיה די מהפכנית של מוסיקה ליצירת הגירסאות. טכנאי האולפן יושב שוב על הערוצים שמרכיבים את השיר, ובונה את המיקס שוב, בצורה שונה. הוא יכול לשנות את היחס בין הערוצים מבחינת ווליום. הוא יכול לוותר על ערוצים מסויימים ולהוסיף אולי ערוצים אחרים שלא היו בשיר המקורי. הוא יכול לקחת קטע מסויים מהשיר ו"לחתוך" אותו כי "לא בא לו עליו", או לחילופין – לקחת קטע מסויים ולהכפיל אותו שוב ושוב, כי לדעתו זה החלק החזק שבשיר ואותו צריך להדגיש. על מנת לא לשעמם, אפשר לבנות את השיר בהדרגה מבחינת הערוצים ולהוסיף לו לאט לאט עוד ועוד ערוצים: לשכפל לדוגמה את הפתיח של השיר כמה פעמים, אבל בפעם הראשונה לפתוח רק את ערוצי התופים. בפעם השנייה להוסיף לו את ערוצי הגיטרות. בפעם השלישית להוסיף לו ערוץ נוסף וכן הלאה וכן הלאה. על ידי כך השיר ניבנה מחדש, ונעשה מן הסתם ברוב המיקרים יותר ארוך. ופה בעצם נפתח לטכנאי עולם שלם: הוא מקבל חומרי גלם של השיר, ויכול לבנות אותו כרצונו. ואני חייב לומר לכם שאין יותר כייף מזה לכל טכנאי הקלטות… אפשר לקחת שיר שקט ולהפוך אותו לקצבי, אפשר לקחת שיר קצבי ולהפוך אותו לבלדה שקטה. משיר רוק אפשר לעשות אלקטרוני, ומאלקטרוני אפשר לעשות רוק. גם שיר שהוא כבר קצבי, יכול להשתנות מהקצה אל הקצה בעזרת תוספות של לופים נוספים שמולבשים עליו, שנותנים לו יותר "נפח" ו"כוח" מוסיקלי. האפשרויות הן בעצם בלתי מוגבלות, ותלוי אך ורק בדמיון המפותח של הרה-מיקסר.

רוב הרה-מיקסרים כיום הם בעצם די ג'אים, שמנצלים את היתרון העצום שבעצם היותם מנגנים מוסיקה לקהל והידע שברשותם "מה עובד על הקהל" מאפשר להם לדעת במדוייק איך השיר צריך להיבנות ואיך הרה-מיקס שלהם צריך להישמע. יתרה מזאת, יש להם יתרון על פני טכנאי הקלטות בזה שהם יכולים "לנסות" את הרמיקס ב"לייב" ולראות איך הוא עובד על הקהל, לשפר אותו ולבדוק שוב. רוב הרה-מיקסים היום מתחילים בעצם בשיטה הזאת… ולמי שלא ידע: אחד מחלוצי הרה מיקסרים הארץ – אמיר כהן – מי שהיה "תקליטן הבית" של מועדון ה"קולוסיאום" המיתולוגי בכיכר אתרים בת"א במשך יותר מעשור, ומי שעשה בזמנו את המגה מיקס ללהקת משינה ועוד עשרות רה מיקסים, עשה את זה על סרטי הקלטה, גזירה, חיתוך והדבקה, שיר היה בנוי מחתיכות חתיכות מודבקות בנייר דבק. כן כן , ככה עשו רה-מיקסים לפני עידן המחשב…. חולה נפש…. וכמובן, עם הטכנולוגיה של היום – עשיית רה מיקס היא ממש "קלי קלות"…. ובגלל זה לכל שיר אתם מוצאים מאה ואחד רה-מיקסים…
עבודת ה"רה-מיקס" יכולה להיעשות עם או בלי שיתוף פעולה של האמן. רוב האמנים בחו"ל נותנים יד חופשית לטכנאי המיקסים "להתעלל" כרצונם בשיר שלהם, מאחר ורוב עבודת הרה-מיקס נעשית עם חומרי הגלם הקיימים של השיר. לעיתים רחוקות הזמר משתף פעולה בעבודת הרה-מיקס ומקליט קולות מחדש כדי להתאים את אופי השירה לאופי המיקס החדש.

עכשיו תשאלו בטח למה זה טוב? למה לקחת שיר שהאמן השקיע בו את מיטב כוחותיו וכשרונו המוסיקלי, לתת אותו לגורם שלישי שלא קשור בכלל לאמן, ולאפשר לו "להרוס" את השיר ולעשות ממנו משהו אחר לחלוטין???
אז קודם כל – הרה-מיקס היא אמנות בפני עצמה. כל טכנאי "רואה" את המיקס בצורה שונה, ויכול "להרגיש" את השיר אחרת. אמן שמקליט שיר, לא תמיד רואה את הפוטנציאל הגלום בשיר שלו מכל הבחינות. בשבילו זה Baby, ככה הוא רואה אותו, ככה הוא תיכנן אותו, וככה הוא גם יופיע על גבי התקליט שלו, וכמוצר מוגמר הוא לא תמיד יכול לדמיין אותו נשמע אחרת. אבל שיקולים מסחריים נטו הביאו את מושג ה"רה-מיקס" למימדים של דבר שאי אפשר בעצם בלעדיו. להיטי ענק החלו את דרכם כסתם "עוד שיר באלבום", ועם מגע הקסם של הרה-מיקסר הפכו להיות להיטי ענק. ריבוי הרה-מיקסים לשירים רק מגדיל את חשיפתם לקהל יעד שונה, ומגדיל את מחזור המכירה שלו. שיר שמקבל גירסה "מסחרית" יותר אולי מזו שבאלבום, חושף אותו כמובן לקהל שאולי לא היה שם לב לקיומו אלמלא הרה-מיקס.

כמה דוגמאות להמחשה:

 כולכם ודאי מכירים את השיר Tom's dinner של סוזאן ווגה. השיר התחיל כקטע קצר בן 2 דקות שפתח את האלבום שלה, ושם הוא היה "אקפלה". כלומר – שירה בלבד, ללא מוסיקה, ללא קצב:

2:07Tom's Diner -Suzanne 

צמד המפיקים / תקליטנים הבריטיים DNA לקח את השיר ו"הלביש" לו קצב , האמת – די פשוט ופרימיטיבי, והחל לנגן אותו במועדונים , בלי ידיעתה של סוזאן ווגה. הקטע הפך ללהיט ענק במועדונים, והפך לבוטלג מבוקש מאוד. אחרי החשיפה בתחום המועדונים הקטע יצר ביקוש גם בתחנות הרדיו, מה שגרם לזמרת עצמה לתת לו אישור לצאת באופן רשמי, והשאר הסטוריה.

3:45Suzanne Vega – Toms Diner (Official Music 

דוגמה שניה, משנות התשעים. השיר Missing  של Everything but the girl היה בתחילה סינגל כושל למדי מהאלבום שלהם Ampilified heart מ-1994. הביצוע באלבום היה אקוסטי , כמו הסגנון של כל השירים של הצמד.

4:07Everything But The Girl – 

הגיע המפיק והרה-מיקסר Todd terry, "הלביש" עליו את ה-Loop הכל כך סטנדרטי שלו, לא Loop גאוני במיוחד , אבל הוא נעשה בטוב טעם, והפך את הסינגל הכושל להיות אחד הסינגלים הנמכרים ביותר בארה"ב בשנת 1995, ולא לשכוח שהם בכלל בריטיים… אז בכלל… הרה-מיקס הזה נתן את הדחיפה האמיתית לצמד, שהיה קיים למעלה מעשור לפני כן, להפוך מהרכב מלנכולי אקוסטי לצמד מהמובילים בתחום ה-Drum'n'base וה-Groove בארה"ב בסוף שנות התשעים, עם כמה אלבומי דאנס מופתיים ומופקים היטב. כיום חצי הצמד, Ben watt, אחרי שגילה את "נפלאות הרה-מיקס", הוא תקליטן ורה-מיקסר מצליח ומבוקש בפני עצמו.

4:08

גירסת ה-re-interpeted של מייק שינודה ל-Enjoy the silence של דפשמוד היא רמיקס לכל דבר , אשר מלבד ערוצי השירה לא נשאר כמעט דבר מהאלמנטים המקוריים של השיר. דוגמה לגירסה שחשפה "הרכב של מוסיקה אלקטרונית" לקהל שאוהב "רוק אלטרנטיבי".

3:30

כיום הרה מיקס הוא עסק בפני עצמו. אמן שמוציא שיר, לרוב עוד לפני שהשיר יוצא רשמית לשוק הוא כבר עובר כמה ידיים של מפיקים שונים, לפעמים בשיתוף האמן ולפעמים בלעדיו, לפעמים יוצא "מכרז" למיקסים ואפילו – היום – בעידן האינטרנט – תחרויות די ג'יים לרה מיקסים, בהן נותנים לכל מי שרק רוצה את כל חומרי הגלם ליצירת המיקס. ע"י כך השיר מקבל אופי שונה מזה שהלהקה יצרה, לפעמים לטובה, לפעמים לא כל כך, אבל העניין הכי יפה הוא חופש הפעולה של המוסיקאי או הדי ג'יי שיצר את הרה-מיקס. וזה כייף…

בארץ שוק ה"רה-מיקסים" מאוד לא מפותח בלשון המעטה ביחס לחו"ל. מעטים הם האמנים שמכירים בכוח הגלום ברה-מיקס ומוכנים לתת למפיק חיצוני "להתעלל" בו. רוב הרה-מיקסים שכבר כן יוצאים בצורה רשמית, ממוקססים ע"י האמן עצמו, או ע"י אותו טכנאי הקלטות שמיקסס את השיר המקורי. לתת לאותו טכנאי לעשות מיקס נוסף לזה שהוא כבר עשה הוא פשוט "לצאת ידי חובה", ולא משאיר לטכנאי חופש יצירה ורעננות לעשות משהו שונה. אנחנו מתקדמים אמנם לאט בתחום, אבל עדיין – מפגרים.

 אחרי ההקדמה הארוכה הזו נעבור למנה העיקרית:

התפתחות הקלטת האודיו וכל מה שהוביל ל"עריכות" ול"חיתוכים" ומה שהוביל אל ממלכת עריכת המוסיקה (להלן edit ו'רמיקסים') והולדת הרה-מיקסר הראשון בעולם. 

פעם…
לפני הרבה הרבה שנים…

הרבה לפני המחשב (שחלקנו נולדנו ישר אליו..), התקליטים, והקלטות, היה מה שנקרא "טייפ סלילים", או בשמו המקצועי Reel to reel. סרט מגנטי שעליו הוקלט אות שמע, ונוגן ממנו. דבר מסורבל למדי, שאבא שלי קנה ממש באותו יום שנולדתי. השמועות מספרות שזה היה בדיוק כשלאמא שלי היו צירי לידה הוא היה בחנות של AKAI בתל אביב…. (יש לי עדיין את תעודת אחריות מה-11 בספטמבר 1967 למשך שנה אחת, בחיי!) ועליו הקלטתי מגיל שנתיים את פסטיבל שירי ילדים מהטלויזיה, או הופעות של הגששים מפסטיבל הזמר והפזמון…..

 

טייפ ה- Reel to reel הראשון הגיע לאמריקה ע"י Jack Mullin בשנת 1944. הוא השתמש בטייפ כזה בשידורי התעמולה של הנאצים בתחנות הרדיו בגרמניה, ולאט לאט שיכלל אותו ואת איכות ההקלטה. כשהגיע לאמריקה הוא הועסק בתכנית הטלויזיה של בינג קרוסבי, בה ערך את הסאונד של התכנית על גבי הסלילים הללו. עד לשנת 1948 , טייפים כאלה הותקנו כבר בכל אולפן הקלטות שמכבד את עצמו, וטכנאי האולפן השתעשעו בו כדי ליצור אפקטים שונים בהקלטה, אם זה ע"י שינוי מהירות הנגינה, סיבוב ההקלטה לאחור, עצירה מיידית , הכפלות, חיתוכי הסרט והדבקה , וע"י כך יצרו בעצם את העריכות הראשונות בהסטורית המוסיקה המודרנית. אמנים רבים ניצלו את ההקלטה על גבי טייפ הסלילים כדי להקליט את שיריהם בכמה "טייקים" והדבקתם לאחר ההקלטה וכך בעצם נולדה "עריכת האודיו" . עם השנים השתכללה צורת ההקלטה בטייפ הסלילים, נמצאה שיטת הפלאים לשפר את איכות ההקלטה ע"י סרט עבה יותר (מעובי סרט של רבע אינטש לאינטש ולשני אינטש) והקלטה במהירויות גבוהות, ועד לתחילת שנות התשעים זה היה בעצם פורמט ההקלטה היחידי באולפני ההקלטות בכל העולם.

אז מי היה הדיג'יי הראשון שעשה מגה-מיקסים?… 

קצת קשה לדעת. אבל אחת הגירסאות טוענות שזה היה בשנת 1974. John Addison , טכנאי הקלטות ניו יורקי, הקליט סטים של דיג'אים על גבי טייפ סלילים, וערך אותם לסטים בני 20 דקות כ"א ומכר אותם על גבי תקליטים "פיראטיים". למה דוקא על טייפ סלילים ואיך?.. טוב.. זו כבר ממש תורה שלמה. ע"י חיתוך הסרט והדבקתו במקומות שונים נעשתה בעצם העריכה של השיר. ממש כמו שהיום אנחנו עושים את זה בקלות בתוכנות העריכה על המחשב. רק שאז זה היה הרבה יותר מסובך… נייר דבק, סכין חיתוך, והרבה מיומנות… וסיפרתי כבר קודם על החלוץ הישראלי בתחום, אמיר כהן.

אבל הראשון שקיבל קרדיט על עריכותיו בתקליטים מסחריים וחוקיים היה Walter Gibbons . והוא כנראה היה הדיג'יי הראשון שעשה את זה, כשהקליט סטים של עצמו וערך אותם על טייפ סלילים. את הרה-מיקס הראשון שלו (ואולי הראשון בהסטוריה) שנעשה על גבי הסלילים היה 'Ten Percent' של Double Exposure בשנת 1976. מאותה שנה החלו להופיע תקליטי מיקסים כמו פטריות אחרי הגשם, בעיקר בניו יורק, עיר הולדתו של התקליטן הראשון. התקליטים הללו כללו עריכות של עשרות שירים שעשו תקליטנים, במיקסים שהיה בלתי אפשרי לעשות ב"לייב". תקליטי מיקסים של Bits & Pieces , Big Apple Productions , מועדון DMC הבריטי ומקבילו Disconet האמריקאי, בספרד צמחו Blanco Y negro עם סדרת ה-Bolero mix, וגם Max music עם סדרת ה-Max mix , ועוד ועוד… 

Bits & Pieces מ-1980 לדוגמה, היה הבסיס ל-Stars on 45 שהופיע ב-1981. הוא כלל עריכות של השירים המקוריים של הביטלס ועוד שירים משנות ה-60 משולבים על קצב דיסקו קבוע. בגלל בעיות של זכויות יוצרים, הגירסה המוקדמת הזו של Bits & Pieces לא יכלה לצאת בצורה מסחרית, מה שהוליד את הרעיון למפיק ההולנדי ג'ף אגרמונט, שלקח זמרי אולפן מוכשרים שנשמעו "כמעט כמו" הביטלס, ליצירת סדרות Stars on 45 המצליחות של תחילת שנות השמונים.

לא אלאה אתכם יותר מדי בפרטים. מה גם שאין ממש משהו מסודר שאפשר להתבסס עליו, מי עשה ראשון מה ואיפה. אבל מכאן והלאה בעצם החל לפרוח השוק של הטכנאים, הדיג'אים והרה-מיקסרים עבור תקליטנים אחרים. כך נולדו חברות וסדרות של תקליטי מיקסים ומגה-מיקסים לשימוש תקליטנים בלבד, אחת המפורסמות ביניהם היא ה-DMC (או בשמה המלא Disco Mix Club) אבל את זה נשאיר לפעם אחרת.

ואי אפשר בלי סוכריית בונוס מיוחדת לקינוח:
Frankie Goes To Hollywood היה אחד ההרכבים שהוציא הכי הרבה רמיקסים לסינגלים שלו, רובם נעשו ע"י אחד המאסטרים הגדולים של שנות השמונים – טרבור הורן. בגירסת ה-"12 הבאה לשיר Rage Hard אתם מוזמנים להיכנס אל תוך העולם המופלא של גירסת ה-"12 והרמיקס, בליווי הסבר על תפקידי הערוצים השונים תוך בידוד כלי הנגינה שמשתתפים בשיר המקורי. רעיון מדהים, ביצוע גאוני, וכל מילה מיותרת.

 

אני מקווה שהעשרתי את הידע שלכם בקמצוץ מתוך אחד התהליכים הכי מעניינים ביצירת המוסיקה.