מבקרי המוסיקה אהבו תמיד לקרוא לזה "תסמונת האלבום השני".
להקה שהוציאה אלבום ראשון ומצליח תמיד עמדה בפני דילמה קשה – "איך ממשיכים מפה"?…ממשיכים באותו סגנון? מנסים משהו אחר? מתחכמים? מתפשרים? אין ספק שזו בעיה שבה נתקל כל מוסיקאי, ולאו דוקא לפני אלבום שני.

היו רבים שלא הצליחו לשחזר את הצלחת של האלבום הראשון, בייחוד אם הוא היה הצלחה מטאורית, היו כאלה שהוציאו אלבום שני טוב יותר ובוגר יותר מזה הראשון, אבל נכשל מבחינה מסחרית, כי המעריצים לא כל כך הבינו את השינוי וההתבגרות המוסיקלית של האמן.

בפודקאסט הפעם כמעט ולא תמצאו להיטי ענק. למעשה רק שיר אחד בתכנית הפעם הופיע כסינגל. אבל לכולם מכנה משותף: כל השירים הם של להקות, כולן משנות השמונים (רובם אפילו ממש מתחילת העשור) וכולם שונים מהסגנון של האלבום הראשון של הלהקה, מעין "פנינה" יוצאת דופן מבחינה מוסיקלית באלבום שני.

להאזנה – לחיצה פותחת את הנגן 

תיסלם – אנחנו שוב באים

"אנחנו שוב באים" הופיע באלבום "תיסלם 2" שהופיע ב-1982, אחרי ה"בום" של האלבום הראשון "רדיו חזק" שמכר כ-60 אלף עותקים. אין מילים יותר טובות כדי לתאר חזרה של להקה באלבום שני אחרי הצלחה מטאורית של אלבום ראשון. בייחוד אם המבקרים המוסיקליים מספידים אותה בטרם עת ואומרים שאין מצב שיהיה לזה המשך, די, אמרתם את מה שרציתם ועכשיו 'תחפפו… "הם רוצים לראות צלילות, שקיעות ונפילות / ואם זה לא קרה, זה לא כל כך נורא…." או "עוד מוקדם היה לחפור, מותר לסתום ת'בור / חזרנו מהכפור, כי אמרנו שנחזור…" האלבום השני לא הצליח כקודמו, וזמן קצר אחרי שהופיע הלהקה כבר די הפסיקה לפעול מבחינה מוסיקלית, אבל ממה שחברי הלהקה לפחות אמרו, זה היה תקליט די סטרילי ומלוטש, מאוד בוגר, ולא כל כך מתפשר ומסחרי.

Depeche Mode – The Sun & The Rainfall

"…ואז הם נשארו שלושה…" זהו שם האלבום הראשון של ג'נסיס אחרי שפיטר גבריאל, שהיה הדמות הבולטת והחשובה בלהקה, עזב אותם. המקרה דומה גם פה: וינס קלארק, מי שהיה אחראי על כתיבת רוב רובו של האלבום הראשון של דפש מוד Speak & Spell עזב את הלהקה. ואז הם נשארו שלושה… מרטין גור לקח את תפקיד כותב החומר, והוא עשה את זה לא פחות טוב מווינס, עובדה – הם ממשיכים במלוא המרץ וההצלחה עד היום. השיר שבחרתי מסיים את האלבום השני A Broken Frame שהופיע בשנת 1982, שהוא האלבום האהוב עלי, הוא שיר שלא כל כך משקף את סגנון הלהקה, אבל הוא אחד הטובים באלבום – The Sun & The Rainfall.

Yazoo – Mr. Blue

הזכרנו את וינס קלארק מקודם. וינס פרש מדפשמוד לטובת הרכב חדש עם זמרת בעל יכולות ווקאליות יוצאות דופן – אליסון מוייה. הצמד Yazoo החזיק מעמד בסך הכל שני אלבומים, כאשר הראשון Upstairs At Eric's הניב כמה מהלהיטים הגדולים ביותר של שנות השמונים בכלל – Don't Go, Situation ו-Only You. האלבום השני You & Me Both שהופיע ב-1983 לא היה הצלחה מסחרית מסחררת כמו הראשון, והופיע ממנו רק סינגל אחד – Nobody's Diary, אבל האלבום עצמו היה בשל הרבה יותר מקודמו, ונתן ביטוי גם לאליסון מוייה ככותבת וגם לווינס – לראשונה (ולאחרונה) כמבצע. השיר שבחרתי Mr. Blue הוא אחד המרגשים ביותר של הצמד, ואולי בכלל.

Erasure – Spiralling

עדיין עם וינס קלארק. שנתיים אחרי פירוק Yazoo הוא מצא זמר בעל קול דומה להפליא לזה של אליסון מוייה, שבינתיים יצאה לקריירת סולו מצליחה למדי. האלבום הראשון של Erasure היה Wonderland והופיע ב-1985 לא היה היסטריה מבחינה מסחרית, ולמעשה שלושת הסינגלים שהופיעו ממנו לא ממש גרמו למצעד הבריטי לצאת מגידרו (בלשון המעטה… מקום 98 במצעד הסינגלים הוא שיא מפוקפק שמעטים הם האמנים שמצליחים להשיג…) אבל האלבום השני The Circus כבר ביסס את מעמד הצמד כאחד החשובים במוסיקת הפופ / סינת'פופ של שנות השמונים עם להיטים גדולים כמו Sometimes, Victim Of Love ו-It Doesn't Have To Be, והצמד פעיל ומקליט עד היום.

Alphaville – Carol Masters

איך חוזרים על הצלחה מסחררת של להיט כמו Big In Japan??? כנראה שבמקרה של Alphaville לא ממש נמצאה הנוסחה עד עצם היום הזה. למרות שהלהקה מקליטה עד היום , מוציאה אלבומים וממשיכה להופיע, עדיין האלבום הראשון Forever Young משנת 1984 נחשב כ'מאסטר פיס' במובנים של אלבומי שנות השמונים, בזכות כמה להיטי ענק כמו Forever Young, Sounds Like A melody, A Victory Of Love וכמובן – Big In Japan. האלבום השני Afternoons In Utopia הופיע ב-1986 , לא חזר על קודמו בשום מושג מסחרי ו/או להיטי, אבל כלל שני סינגלים בולטים : Jerusalem ו-Dance with Me . בחרתי להכיר לכם את Carol Masters, בלדה מקסימה ומאוד מיוחדת.

A-Ha – The Swing Of Things

שאלתי מקודם איך חוזרים על הצלחה מסחררת? המצב דומה גם פה, ונדמה לי שהסיפור של א-הא לא שונה מהסיפור של אלפאוויל מבחינת ההצלחה אחרי האלבום הראשון. Hunting High & Low שהופיע ב-1985 כולל שניים מהלהיטים הכי גדולים של שנות השמונים: Take On Me ו-The Sun Always Shines On Tv. לא יודע אם יש להקה שיכולה לחזור על הצלחה בסדר גודל כזה. האלבום השני Soundrel Days שהופיע ב-1986 לא היה היסטריה מבחינה מסחרית, אבל הופיעו ממנו כמה להיטים גדולים – Cry Wolf, Manhattan Skyline וכמובן I've Been Losing You. השיר שבחרתי לא היה סינגל, לא להיט, לא מהמוכרים של הלהקה, אבל אחד הטובים ביותר שלה.

Visage – The Horseman

מקרה דומה גם עם להקת Visage. שוב מדובר בהרכב שהוציא את אחד מהמנוני שנות השמונים באלבום הראשון שלו, אבל שני האלבומים הבאים לא ממש הזיזו לאף אחד… Fade To Grey שהופיע ב-1981 היה פריצת דרך גם מבחינה ויזואלית, והיה להיט ענק. האלבום הראשון הנושא את שם הלהקה נחשב עדיין לאחד מאלבומי הסינת'פופ הטובים של שנות השמונים, עם להיטים נוספים כמו Visage ו-Mind Of A Toy. האלבום השני The Anvil שהופיע ב-1982 כלל את הלהיט הגדול Dammned Don't Cry אבל עדיין לא 'דיגדג' את ההצלחה ההיסטרית של Fade To Grey. בחרתי את אחד השירים הטובים באלבום השני – The Horseman.

Pet Shop Boys – I Want To Wake Up

אצל הפט שופ בוייז לא היתה בעיית האלבום השני. אולי כי לא ממש היה כזה. או אולי כי קשה לקרוא לו "אלבום שני" או "אלבום שלישי". אחרי האלבום הראשון Please משנת 1985 שהניב כמה מהלהיטים הגדולים ביותר של שנות השמונים – West End Girls, Love Comes Quickly, ו-Opportunities , הופיע אלבום ביניים בשם Disco שכלל גירסאות ארוכות ללהיטים מהאלבום הראשון. האלבום הזה נתן לצמד ארכה לתכנן בקפידה את האלבום הבא Actually שהופיע ב-1987. האלבום הזה סיפק עוד סידרה של להיטים גדולים: Heart, What Have I Done To Deserve This , Rent וכמובן הגדול מכולם – It's A Sin. וכנראה שזו השיטה שמצליחה להשאיר אותם מצליחים עד היום. בין כל אלבום אולפן מופיע 'מיני-אלבום', גירסאות, בונוסים, פסקול לסרט, מחזמר, הפקות לאמנים אחרים, שיתופי פעולה, וכל דבר שגורם לנו לא להשתעמם מהם. וזה מצליח.

Tears For Fears – I Believe

צמד "דמעות לפחדים", שהאלבום הראשון The Hurting העמיד אותם כאחד הצמדים החשובים בשנות השמונים עם להיטי נצח כמו Mad World, Pale Shelter ו-Change מוציא אלבום שני בשם Songs From The Big Chair, די שונה מקודמו. הרבה יותר 'בועט' ו'כבד' מבחינה מוסיקלית וגם טקסטואלית, אלבום שמבליט את הניגודים המוסיקליים בין רונלד אורזבל וקורט סמית בסגנון השירה והכתיבה, כשכל שיר פה הוא יצירה שונה בזכות עצמה. השיר שבחרתי I Believe אמנם הופיע כסינגל, אבל לא הצליח כל כך, אולי בגלל שהיה שונה מאוד מהסגנון שהיה מוכר עד כה.

Classix Nouveaux – La Verite

במקרה של 'קלאסיקס נובו' דוקא האלבום השני היווה את פריצת הדרך הבינלאומית של הלהקה. למרות שהראשון Night People מ-1981 כלל שירים מצויינים כמו Guilty, No Sympathy – No Violins ו-Every Home Should Have One, האלבום השני La Verite שהופיע ב-1982 כולל את הלהיט הכי גדול של הלהקה – Is It A Dream ולהיטים נוספים כמו Because You're Young ו-Never Again. אחריו הופיע אלבום שלישי וכושל והלהקה התפרקה.

Duran Duran – The Chauffeur

למרות שהאלבום הראשון של הלהקה מ-1981 היה הפקת סינת'פופ משובחת ואיכותית, דוקא האלבום השני Rio מ-1982 העמיד את הלהקה בסטנדרטים של 'מגה-כוכבים' בבריטניה ובכלל באירופה. בזכות כמה להיטי ענק כמו Rio, Hungry Like The Wolf ו-Save A Prayer שלוו בסרטוני וידאו מרהיבים שצולמו במקומות אקזוטיים ויפיפיים בעולם נחשב דוקא האלבום הזה למוצלח ביותר מכל הקריירה של הלהקה עד עצם היום הזה. בחרתי ממנו את השיר המסיים The Chauffeur שגם מלווה בסרטון וידאו שערורייתי.

Talk Talk – Tomorrow's Started

איזה קול יש למארק הוליס הזה. וגם עליו ועל Talk Talk כתבנו בפורום לא מעט, שווה להתעמק ב"כל מה שרציתם לדעת על Talk Talk" כדי ללמוד על ההרכב המאוד מיוחד הזה ולשמוע את השינויים המוסיקליים שעבר עם השנים. כמו שכבר כתבתי באשכול הנ"ל (לעצלנים שלא ייכנסו לקרוא…) שככל שהלהקה התבגרה – כך היא גם לא שמה *** על המבקרים, על חברות התקליטים ועל מצעדי הפזמונים, אלא נשארה נאמנה למוסיקה שהאמינה בה. אם באלבום הראשון The Party's Over ההתחלה היתה מאוד "פופית" מהירה ואלקטרונית (Talk Talk ו-Today) היו בו 'נגיעות' יותר מתוחכמות ובלתי מתפשרות בסגנון The Party's Over או Have you Read The News . באלבום השני It's My Life – מצד אחד 'פופ' פשוט (למרות שאם תקשיבו לו טוב הוא לא פשוט בכלל – רבדים רבדים של מוסיקה וכלי נגינה לא כ"כ רגילים לסגנון) ב-It's My Life או Dum Dum Girl, מצד שני – יצירות ענק כמו Renee או Tomorrow Started שבחרתי. אי אפשר שלא להזכיר את גולת הכותרת של האלבום השני – Such A Shame, שתשאלו כל מוסיקאי מתחיל כמנוסה – מעטים יהיו אלה שיגידו שיש להם 'ביצים של שור' לעשות שיר כזה מורכב. מאיפה החוצפה הזו לעשות שיר בן 5 וחצי דקות, כשמתוכן כמעט דקה היא שקט מוחלט (או לפחות 20% מהווליום הממוצע בשיר כולו), פתיח כאורך הגלות וסיום בלתי מובן וכל ההפסקות האלה באמצע, כאילו… מה חשבתם לעצמיכם כשעשיתם אותו? זה גאוני.

New Order – 586

האלבום הראשון של "סדר חדש" Movement משנת 1981 היה המשך מוסיקלי ישיר ל-Joy Division, ההרכב שקדם ל-New Order. סגנון השירה של ברנרד סאמרס המשיך את סגנון השירה של איאן קרטיס סולן Joy Division שהתאבד, והשאיר לחברים הנותרים את הצוואה שלו: לעשות 'סדר חדש' במוסיקה האלקטרונית של שנות השמונים וללמד את כל הלהקות איך עושים מוסיקת סינת'פופ מלאה בגיטרות בהפקה 'שמנה' איכותית וסטרילית.
באלבום הראשון אין שום סינגל, כמו גם באלבום השני. הסינגלים של הלהקה הופיעו מחוץ לאלבומים ולא נכללו בהם בהוצאות המקוריות (אלא רק בהוצאות המאוחרות בקומפקט דיסק). במקביל לאלבום השני Power Corruption And Lies שהופיע ב-1983 הופיע סינגל ה-"12 ששינה את פני המוסיקה האלקטרונית הן מבחינה שיווקית והן מבחינה מוסיקלית: Blue Monday הופיע אך ורק בפורמט ה"12 (גירסה ארוכה של למעלה מ-7 דקות) ולא היתה לו גירסה מקוצרת, מה שהפך אותו להיות ה-"12 הנמכר ביותר בתולדות המוסיקה, למעלה ממליון עותקים בהוצאתו הראשונית. גם הסינגלים Confusion ו-Thieves Like Us הופיעו בסמוך לאלבום השני רק כ-"12, אבל כאמור לא נכללו בו. במקומם – זה היה אלבום מאוד מתוחכם ומנוכר , לא פחות מהראשון, כשמתוכו בחרתי את הקטע '586' שזה אולי הדבר הכי דומה ל-Blue Monday שקיים באלבום הזה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s